אני קוראת בפעם השלישית את זוכה הפוליצר-'האפר של אנג'לה', שכתב פרנק מק'קורט. יש ספרים בודדים שקראתי יותר מפעם אחת, ואני יכולה לומר שזה אחד הספרים הטובים והמשמעותיים ביותר שקראתי בימי חיי (וזו הצהרה גדולה מתולעת ספרים שכמוני).
מק'קורט כותב בשפה קולחת ומרתקת על ילדותו באירלנד הרעבה, ומתאר עולם שאנחנו לא מכירים. עולם בו אפשר רק לקוות שיהיה קצת לחם לארוחת הערב, עולם בו ילדים הולכים יחפים לבית הספר (וזו אירלנד, כן? קור אימים ובוץ וגשם) עולם בו תינוקות מקבלים בקבוק עם מים וסוכר במקום חלב, וכשיש כסף מתפנקים בביצה קשה- או יותר נכון, חמישית ביצה קשה (הביצה צריכה להתחלק בין כל בני המשפחה). לי הספר הזה גרם לדעת ליהנות מהדברים הכי פשוטים בחיים, שאנחנו פשוט לא מעריכים.
מי מאיתנו מעריך ביצה קשה? מי מאיתנו מודה על האוכל שבצלחת שלו? (אפילו מבין אלה שנוהגים לברך על המזון, אני מעזה להמר שהרוב המוחלט מברך מתוך הרגל ולא מתוך הודיה אמיתית.)
הודיה אמיתית יכולה להגיע לרוב רק מהיכרות עם החסר. הדור שלנו לא מכיר את החסר הזה. החסר של הדור שלנו הוא חסר בג'ינס ממותג או חסר של תיק חדש לבית הספר (כי יש ילדים שמחליפים תיק כל שנה). כשאתה מתוודע לילדים שיש להם סט אחד של בגדים, אתה מבין כמה תרבות השפע עיוורה אותנו.
הדור של ההורים שלי, אלה שגדלו כאן בשנות החמישים והשישים, חלקם ידעו חסר וחלקם פחות. אבל הם יודעים להעריך- מי שגדל פה בשנות הקיצוב, יודע מה הערך של קמח ושמן וסוכר. מי שגדל בבית של ניצולי שואה יודע מה הערך של פרוסת לחם (אבי, דור שני לניצולי שואה- עדיין יוצא מדעתו כשזורקים אוכל.)
מה אנחנו יודעים?
אנחנו יודעים איך זה כשחסר לנו עוד זוג של נעליים מיופיפות בארון (כי העשר זוגות שכבר יש לנו לא מספיקים) כשחסר לנו האייפון האחרון שיצא וכשחסרים לנו בארנק מספיק מזומנים בשביל עוד הוצאה לא קיומית.
אני יודעת שאנחנו ברי מזל. אני ממש זוכרת באופן מוחשי את הפעם הראשונה בחיי שהרגשתי רעב. הייתי ילדה בבית הספר, ובפעם הראשונה בחיי חוויתי את התחושה הפיסית של הרעב- ואמרתי לעצמי: 'אה, אז לזה מתכוונים כשאומרים: אני רעב'. הייתי ילדה קטנה ורזה ואמא שלי כל היום ניסתה לפטם אותי. הבעיה שלי היתה עודף אוכל, ולא חוסר. אני זוכרת את עצמי מיואשת נוכח סנדוויצ'ים שנראו לי גדולים יותר מדי.
התסביכים שלנו עם אוכל מתחילים לא מגיל אפס, אלא הרבה קודם. הם מתחילים עם התסביכים של ההורים של ההורים של ההורים שלנו... הדורות האלה, שידעו מחסור ורעב ומלחמות, נשארו עם הצורך הזה להאביס את הדור הצעיר. לי לא היה- אז לילד שלי יהיה. האוכל השמן, העשיר והכבד הזה, שיזין את הילדים ויחזק אותם. ולפעמים התסביכים שונים בין בנות לבנים. (ראו במאמר שלי על נורמות חברתיות של אכילה) התסביכים עוברים לדור הבא- מה שנקרא- העברה בין דורית.
ומה שהם עושים, אותם תסביכים, אותן נורמות- זה לנתק אותנו מהאכילה האינסטינקטיבית.
מתוך האפר של אנג'לה- הילד מפנטז על הביצה שיקבל- כשאביו ישלח כסף מאנגליה (!):
'הו, אלוהים, יש לי כבר תוכניות על הביצה שלי. להקיש סביב החוד, לשבור בעדינות את הקליפה, להרים אותה בכף, מעט חמאה לתוך החלמון, מלח, לחכות קצת, להטביל את הכף, להוציא, עוד קצת מלח, עוד חמאה, לפה. הו, אלוהים שבשמיים, אם לגן- עדן יש טעם, זה בטח טעם של ביצה עם חמאה ומלח, ואחרי הביצה, האם יש עוד משהו נהדר יותר מלחם טרי חם וספל תה זהוב ומתוק?'
כשאני קוראת את מק'קורט כותב על ביצה קשה, זה גורם לי ליהנות מביצה קשה כמו שלא נהניתי בחיים. כמו שאני נהנית מאוכל מתוחכם. וכשנהנים מביצה קשה, מעגבניה טריה, מתפוח אדמה פשוט- לא צריכים לחפש חטיפים, ממתקים, ג'אנק עתיר מלח וחמרי טעם וריח שישעשעו לנו את החיך ויעבירו לנו את השעמום. פשוט נהנים מהאוכל הטבעי והיומיומי הזה- ומודים.
הוסף תגובה חדשה