תודעה צלולה- עבודת מידות

כשיצאתי לחיפוש שלי, מצאתי הרבה אור. הוא שהה בי או שאני שהיתי בו או שהיינו אחד, אבל אחרי כמה זמן זה התפוגג ואני נשארתי עוד יותר חפויה מקודם. קשה מאוד לגעת במשהו כל כך טהור ואמיתי ואז להיות חסרה אותו.
לא, אני כמובן לא מדברת על אייוואסקה או חמרים משני תודעה, שנדבר עליהם תכף. אני מדברת על מדיטציות, הגות, חיפוש רוחני.
כשמרגישים את הצעד קדימה שניים אחורה, מתבקש לבדוק מה הגורם. ואחרי שנים, התבהר לי שכדי להכיל אור צריך שני דברים: כלי- תשתית חזקה, ולהפסיק לחורר אותה.

כלי
חיזוק תשתיות : אגוצנטריות- אאוט, אלטרואיזם- אין.
זו התורה כולה. אבל העבודה כאן היא יומיומית: איפה אני חושבת על עצמי, ואיפה אני חושבת על השפעה ועשיית טוב הלאה. זה יכול להיות השפעה לבני הזוג, הילדים, המשפחה, החברים, זה שמנסה להשתחל לפני ברמזור, ה'קבצן' בצומת, כדור הארץ, ואפילו לאור אינסוף.

המהות הגבוהה שלנו היא נתינה זכה ללא תנאי, אהבה ופירגון.
הטבע שלנו הוא אגוצנטרי, מרוכז בעצמו, ממורמר, תחרותי וחושב רק על עצמו.
האינסטינקט ההישרדותי חושב על הרגע הזה. המהות הפנימית זוכרת את הנצחיות שלה ולא מוטרדת מזוטות.

אז מה, אני לא אחשוב על עצמי, רק על אחרים? ואז לא יהיה לי? לא ישאר לי? איך אני אשרוד?? אני עלול למות!
קודם כל, אנחנו נשמה, נצחית, שיציאה שלה מהגוף מרגשת אותה כמו שמרגש אותנו להחליף רכבת.
ודאי תאמרו- זה קל לך להגיד, לא היית בסיטואציות של סכנת חיים או הישרדות, מלחמות ושואה.
לא בגלגול הזה, בכל אופן.
נכון.

את הלקח הזה לימד אותי סבא שלי.
סבא שאיבד את כל משפחתו בשואה, ולחם נגד הנאצים בצבא הרוסי.
מלחמת העולם השניה, הוא נשלח על ידי המפקד שלו למשימה. רוסיה, חורף, אין דני רופ ואין אפליקציית מזג אויר. מהון להון הוא בסופת שלגים של 3 ימים, כשבדרך הוא רואה אנשים שקפאו למוות עם הסוסים שלהם בסופה. הוא מבין שאין סיכוי שהוא יוכל לנווט בסופה הזו, ומחליט לסמוך על חוש הכיוון של הסוס. גומר אומר לא להירדם, וכל הדרך טופח על עצמו עם הידיים כדי לא לקפוא למוות. האוכל נגמר, הכוח נגמר, ואז הוא מגיע לבקתה רעועה באמצע הישימון. הוא יורד מהסוס ונכנס פנימה, מבקש מחסה ומשהו לאכול. זוג הזקנים שבבית אומרים לו - אתה יכול להישאר ללון כאן, אבל אין לנו אוכל לתת לך מלבד קצה לחם יבש. הוא מודה להם ונותן את חתיכת הלחם לסוס, מתוך הכרת תודה ומחשבה שהסוס הציל את חייו, ועייף ורעב יותר ממנו. אחרי הכל, הוא סחב אותו שלושה ימים. התגברות הרוח על החומר.
נשמה נצחית מול טבע הישרדותי.
אחדות פשוטה.
כי אין אני והחמור, אין אני והזקנים, אין אני וסבא, אין אני ואור אינסוף. זה הכל אחד.

כשזוג הזקנים ראו את זה, הם התרגשו. הם פתחו בפניו דלת חבויה למזווה מתחת לרצפה, הוציאו כל טוב (יחסית למלחמת העולם, כן?), האכילו והשקו אותו. הם סיפרו לו שהם לא סומכים על איש כי הם תלויים במלאי המזון להישרדותם, אבל אין להם ספק שעל אדם כמוהו אפשר לסמוך שלא ינצל את טוב לבם ויגזול אותם.

זה סיפור אחד מני רבים. אנחנו מדברים על אנשים שלסכן את חייהם וחיי משפחתם כדי להציל אנשים היה דבר שבשגרה. אני לא יודעת איך זה אצלכם, אבל אני נורא קטנה מול הסבים שלי. לא מצפה מעצמי להשגות שלהם, רואה בהם לפיד שיאיר לי את הדרך כשאני פוגשת בתוכי מחשבה מתקטננת על ההוא שחותך אותי בכביש.

העבודה על האגוצנטריות, אפשר לקרוא לה עבודה על גאווה, אפשר בהחלט לומר שהיא תנקה את כל המידות השליליות בחיינו. קנאה, מרירות, שנאה, כעס, פחד, עצב. עכשיו כשאני אומרת מידות שליליות, אני מדברת על התחושה ששורה בנו כשאנחנו מזדהים איתן. מי כאן שנעים לו להסתובב עם בטן מלאה קנאה או שנאה, שירים יד. אין אדם כזה בכל העולם. כל אחד מאיתנו היה מעדיף להיות בשמחה, באהבה, בבטחון.
ההדרכה שלי בעניין היא הספר מסילת ישרים של הרמח"ל. וזו עבודה יומיומית.
הדבר החשוב ביותר הוא להבין שהתחושות האלה הן לא אני, כמו שהמחשבות שלי הן לא אני, הן תנועה בתודעה שאני פוגשת עכשיו.
זה כמו לשכב על הדשא, להסתכל על השמיים, ולראות את העננים עוברים. הרגש או המחשבה הם כמו ענן. אין מה להתרגש ממנו יותר מדי. עכשיו הוא פה, נראה כמו מפלצת עם שלושה ראשים, עוד רגע זה יראה כמו חד קרן. זה בסך הכל ענן. אני רק צריכה להחליט אם אני מזדהה עם הענן הזה או לא. אם הוא מתאים לי. אם אני מרגישה אחדות ואהבה בנוכחותו, האם הוא משקף את מי שאני.
ואם לא, אם הוא נורא מפחיד ולא נעים ומפלצתי, אני יכולה פשוט לומר: לא, זה לא אני. רק להתבונן בו ולראות איך הוא משנה צורה ומתפוגג. כי ככה זה, ראיתם פעם ענן שלא שינה צורה?
כשאני פוגשת פחד, נניח, אני מסתכלת עליו כמו על ענן. הוא לא אני, הוא פשוט ענן של רגש שעובר פה במרחב שלי. יש לו מקום, הוא חשוב, הוא לא סתם פה. אבל הוא לא אני. הוא משהו שאני מתבוננת בו. ואני, הצופה, שלווה ושקטה ומקבלת.
היפך הדבר יהיה להסתכל על הפחד ולהזדהות איתו. להיות הוא ממש. לפחד. להתנגד אליו ולהילחם בו. לא לרצות שהוא יהיה פה. לעשות לו רציונליזציה. להדחיק אותו או לשכך אותו.
זה אבסורדי כמו להתחיל לצרוח מאימה בעודי שוכבת על הדשא וצופה בענן שנראה כמו ביגפוט. כולנו אבסורדיים לפעמים, זה הקטע שלנו כבני אדם. או כמו שאמר הבן הקטן שלי כשתיקנתי לו טעות הגיה: 'אמא, זאת המשמעות של ילדים. להגיד את המילות הלא נכונות.'
אבל אפשר וצריך להתחיל להתעורר ולהיות יותר ויותר ברגעי אמת ופחות ברגעי אבסורד. ולקלוט שזה רק פחד, מין רגש שאני יכולה להסתכל עליו עכשיו ולעבור דרכו ולשבת איתו ולארח אותו ולומר לו שלום.
נסו ותראו איזה נס מתרחש. כן, גם אתה שסובל מעשרה התקפי חרדה ביום. (ליוויתי אישה שיצאה מארבעים התקפי חרדה ביום) כן, גם את שלא נרדמת בלילה וחושבת שאולי זה נכון לגבי אחרים אבל רק כי ענבל הזו לא מבינה כמה ש'החרדות זה משהו שהוא כבר חלק ממני מאז שאני מכירה את עצמי'.
אתם מיוחדים מאוד.
כל אחד ואחת מכם, יחודי וחד פעמי בפנימיותו. אבל תסלחו לי, לא המצאתם שום דבר. אתם לא המצאתם את החרדה. אתם לא המצאתם את הכאב. יש עוד אנשים שיודעים מה זה כאב בעולם הזה חוץ ממך.
אני לא אומרת את זה כדי להפחית בכאב שלך, אני אומרת את זה כדי שתתחילו להסתכל בהזדהות ולהשתחרר ממנה.
שמעתי כל כך הרבה פעמים משפטים כמו: "את לא יודעת מה אני עוברת", "הכאב שלי הוא באמת בלתי נסבל", "אני באמת סובלת בצורה יוצאת דופן".
אני פוגשת כל יום אנשים שחושבים שאין אנשים ברמת הסבל שהם נמצא בה ואין בעולם מישהו שחווה את מה שהוא חווה. ושכולם יכולים לצאת מהמצב שלהם כי הם לא סובלים כמותם. שאולי אנשים אחרים יכולים להפריד בין כאב לסבל אבל רק כי לא כואב להם מאוד. שאנשים אחרים יכולים להתבונן בפחד כי הם לא מפחדים כמותם.
יופי. חוץ מלחזק את ההיצמדות לסבל, לא הרווחתם כלום מהשיא האישי המדומיין הזה. 

אתם רק כולאים את עצמכם באשליה ומתרחקים מהאמת.
ואז כואב יותר.

זו אולי נקודת ההסתר הגדולה ביותר. אף אחד חוץ מאיתנו לא יכול להתבונן בה ולקלוט אותה. ועד שאנחנו לא עושים את זה, אין לנו סיכוי לצאת מהלופ. מהאשליה.
האמת נמצאת בהיזכרות שאני שלווה, שקט, אני אהבה, אני אחדות.
אולי אתה לא מרגיש את זה בכלל כרגע, אולי זה מרגיש כמו קשקושים של רוחניקים או של אנשים שנמצאים במקומות רוחניים לא ברי השגה.
Fake it until you make it. בחיי שזה עובד.
כי זה משהו שנמצא בתוכנו, לפעמים מוסתר עד שלא מצליחים אפילו לגעת בזה. ופשוט צריך להתחיל לחפש את זה, לחפור את זה. אם היתה אגדה משפחתית על זה שסבתא הדמנטית קברה ארגז מלא בכסף בגינה, לא הייתם חופרים את הגינה הלוך ושוב עשרים פעם, רק מהסיכוי שזה נכון? 
אם יש סיכוי קטן, קלוש, שבתוככים מסתתרים האושר, השלווה, החופש, השקט, האהבה השלמה שתמיד חיפשתם, שאתם בעצם הדבר הזה, לא תעשו ימים ולילות כדי לחפש את המקום הזה? לגלות שזה מה שתמיד היה בתוככם פנימה? שזה בעצם מי שאתם?

בחלק הבא- איך לא להרוס (או לפחות לצמצם נזקים) את העבודה שלנו.
וכמו תמיד, מוזמנים לשתף, לשאול, להגיב, ולהביא את התחושות שלכם ואת הסיפורים שלכם. לפעמים משפט אחד שאתם כותבים מפיל את האסימון אצל כל כך הרבה אנשים.