הגות על הזדהות ובחירה

הזדהות.
אחת המילים הכי משמעותיות בעבודת תודעה.
הכל תלוי בה. אני מזדהה? אני לא מזדהה. אחד הדברים הראשונים שאנחנו מבינים כשאנחנו עולים במדרגות התודעה זה שאין לנו בחירה במקום שבו אנחנו נמצאים. אין לנו בחירה לגבי המחשבות שקופצות לנו לראש, אנחנו לא יכולים לשלוט ברגשות שלנו, וגם בסיטואציות החיים שמתרחשות אין לנו ממש בחירה.
אנחנו מבינים שאנחנו תודעה צופה, מתבוננת.
מתבוננת על מחשבות, רגשות, סיטואציות. מתבוננת על כאבים ותחושות גוף.
אנחנו מבינים שכשיש לנו בחירה, היא בחירה עם מה להזדהות.
אבל מה זה בכלל הזדהות?
כשאני הוגה במילים אני רואה אותן מולי ויש להן ממש כוח משלהן. האותיות יוצרות צורה שיש לה משמעות, תחושה, אני לא יודעת איך להסביר את זה, אני יודעת שכשהייתי ילדה וניסיתי להסביר מה אני מרגישה כשאני מתבוננת על מילה, לא ממש הבינו על מה אני מדברת.
יש כמו אופי למילה, לאיך שהיא מצטיירת על הדף.
כאילו אפשר לראות את הזרימה שלה גם אם לא מבינים את המשמעות המילולית שלה.
הזדהות
זהות
זהה
הזיד
הות (הוות)
זיהוי
***כשאני צופה במשהו אני מזהה האם הוא זהה לזהות שלי***
אם הוא זהה להוות שלי, להוויה הפנימית העמוקה ביותר שלי.
ואם הזהויות זהות, תואמות, אני שמה שם את עצמי. או אולי פועמת עם הדבר הזה. כמו ניצוץ של הכרה שעובר בין שנינו. זה יכול להיות אהבה, אחדות, שמחה, נתינה, חופש, שפע, זרימה, אמת. בעצם זה תמיד אמת. אפשר להגיד שהזדהות היא כשאני מאמתת את הזהות של הדבר הזה עם הזהות שלי. לא מעמתת ב-ע, לשון עימות, אלא מאמתת מלשון אמת.
כאן אפשר להסתכל על הזיד מול הוות.
הזיד- יש כאן כוונה. כוונה לא חיובית, אפילו. 
הוות- ההוייה הפנימית שלי, היא תמיד גבוהה וטהורה אצל כולנו.
יש כאן הפכים. או שזה אמת, או שזה שקר. או שזה טוב, או שזה רע.
רע, זה לא Bad. רע זה ראשי תיבות של רצון עצמי. אגוצטנריות.
רגע שבו התודעה שוכחת שהיא אחדות, ומדזהה עם אשליית הנפרדות.
רע, רצון עצמי, יוצר ניתוק. ניתוק שלנו מעצמנו, ניתוק שלנו מהסובב אותנו, ניתוק שלנו מאחדות הבריאה. 
קיצר, פחות מגניב.
שם יש את הסבל. את הרגשות הלא נעימים. גאווה, פחד, כעס, שנאה, מרמור, קורבנות, קנאה, וכיוצא בזה. הם לא מופיעים כשאנחנו באחדות, כי אז אין לנו על מי להתגאות, אין ממה או ממי לפחד כי הכל אחד והוא טוב ומיטיב, אין על מי לכעוס, אין את מי לשנוא ואין במי לקנא כי שוב, הכל אחד. 
אם אני מזהה מחשבה, רגש, אמירה, סיטואציה שלא מחוברת למהות שלי, אני מזהה אותה כ-
לא אני. לא אחדות. לא אמת. 
אם היה בי זיהוי שמה שאני רואה עכשיו הוא לא אני, בעצם לא שמתי שם הזדהות.
אין פה פעולה, 'רק' מה שנקרא בקבלה עבודת בירורים.
הרבה אנשים שפגשתי בדרך שאלו אותי שוב ושוב את אותה השאלה: אבל מה בעצם אני עושה עם הגילוי? מה אני עושה עם התבנית שמצאתי? איך אני משחררת את האמונה השגויה והמזיקה שגיליתי? איך אני מפסיק את ההזדהות?
זה קורה ברגע שאני מזהה, שזה לא אני.
ברגע שיש הבנה שאני מהות זכה, חלק אלוק ממעל, נשמה, אור, חלק טהור באחדות או איך שתבחרו לקרוא לזה,
ויש זיהוי שהדבר שאני רואה מולי הוא לא זה,
מתנתקת ההזדהות.
אני נזכרת מי אני.
אין שום כוח לתבנית, לאמונה, למחשבה, לרגש, לסיטואציה שמוקרנת לי. הכוח היחידי הוא שלי, בתור תודעה. איפה שאשים את עצמי, את ההזדהות שלי, שם אהיה.
אנחנו פשוט תודעה צופה, שקטה.
אנחנו פשוט אהבה שבאה לגלות פה איך היא אהבה, לפעמים דרך- מה זה לא אהבה. 
ומספיק שאני מרגישה בתוכי איזה לא אהבה כזאת, נניח קנאה, נניח כעס- ונזכרת: זה לא אני.
העפתי עוד קצת אבק שהצטבר לי על הנשמה והפריע לה לזרוח.
בשלב הזה שואלים אותי: אבל מחשבה מייצרת מציאות!
אז זהו, שלא בדיוק. הזדהות עם מחשבה מייצרת מציאות.
לפני שנים רבות הלכתי מוקדם בבוקר למספרה. איחרתי מאוד והגעתי בטעות עם חולצה הפוכה. הספרית הנהדרת הזדעקה: 'את עם חולצה הפוכה! לכי תהפכי אותה מהר! יהיה לך מזל רע! את לא יודעת שאסור ללבוש חולצה הפוכה? כל היום שלך יהיה הפוך!'. היא היתה מוטרדת מאוד והאמינה לגמרי במחשבה הזו.
מאז, נזכרתי באמונה הזו הרבה פעמים כשרציתי ללבוש חולצה או להפוך אותה. האמונה הזו, שהיא אמונה שהיתה חדשה לי עד גיל 30, הופיעה וקפצה למחשבות שלי מתי שהתחשק לה.
אבל כשצפיתי בה, הייתי משועשעת. גיחכתי בתוכי כמו על משובה של ילדים. לא היה בתוכי זיהוי שלה כאמת, או פחד ממנה, או ניסיון להילחם בה, או ניסיון לסלק אותה מהראש.
ההיפך, פגשתי אותה בחיבה סלחנית. מה יש לי להתרגש ממשהו שהוא לא אמת?
אם מישהו יתן תוקף והזדהות לאמונה הזו, זה יראה ככה: או שילבש את החולצה הפוכה, יחשוש כל היום, יצפה ויחפש אירועים שליליים כדי לאמת את האמונה הזו. ככה יראה היום שלו, כי איפה שאנחנו שמים את התודעה שלנו בתוך שלל האפשרויות, זה מה שיתגלה לנו- ראו סרטון מצורף למטה (כמו שכשאני רוצה לקנות יונדאי כסופה שנת 2000 אני פתאום רואה מלא מלא יונדאי כסופות שנת 2000 על הכביש).
אפשרות שניה, היא שהאמונה תנהל אותו בצורה אחרת- הוא יכריח את עצמו להפוך את החולצה.

עכשיו, אני לגמרי בעד ללבוש חולצות כמו שבראו אותן, כן? רק שהחולצה לא תנהל אותי, תודה רבה.

אני מצרפת כאן סרטון של ניסוי שני החרכים המפורסם, שמראה לנו בדיוק איך אנחנו מגשימים את מה שאנחנו מזדהים איתו, ומקריסים את כל שאר האפשרויות. פיסיקה!

מוזמנים לשאול, להגיב ולשתף.