תודעה מתעוררת

פורסם 04/07/21

אנחנו נמצאים בתקופה מעניינת מאוד. למרות ההתבטאות המורכבת שלה, אנחנו בני מזל לחיות בזמן הזה. זו תקופה של שינוי תודעתי עצום, שמתרחשת ממש עכשיו. גאונים כתבו על זה ספרים שהם אור צרוף, וגדולים ממני מדברים על זה באריכות.
אבל לפעמים אנחנו צריכים הסברים פשוטים מאנשים פשוטים. וזה מה שאני מקווה לזכות להעביר היום.

 

מעבר למדרגה תודעתית גבוהה יותר

זה קורה לכולנו, למי שיודע את זה ולמי שלא.

התפתחות מתרחשת דרך הסרת הקליפות, שהן כינוי לכל אשליה שבה אנחנו מחזיקים. אשליות לדוגמה: אני חלשה. אני חייב להכניס עוד 5000 בחודש ואז אהיה רגוע. אני לא יכולה לחיות בלי בעלי. אני תמיד אהיה...(כמעט לא משנה מה תשימו כאן, זו אשליה). הילדים שלי צריכים להקשיב לי. הבוסית שלי אמורה להעריך אותי. אם אוכל יותר עלים ירוקים ארגיש טוב. אני זה הגוף שלי. אני זקוק/ה לאוכל.

 

אנחנו תודעה נצחית, אינסופית, נטולת תבניות, שכרגע נמצאת בגוף הספיציפי הזה. 

בסינית אנחנו shen, חלק מהדאו האינסופי.

בבודהיזם אנחנו הצופה שמחובר להוויה הנצחית.

בניואייג'יזם אנחנו חלק מאנרגיית היקום האחדותית.

באופונופונו ההוואי אנחנו העצמי האלוהי שנוצר מהישות האלוהית.

בפיזיקה אנחנו חלקיקים של אותה אנרגיה שנעה במהירויות משתנות, והיא אחת.

 

בעברית צחה ובהירה, אנחנו חלק מעצמות הבורא, חלק אלוק ממעל, אבן הנחצבת מההר שהוא אור אינסוף, טוב ומיטיב.
 

אינסוף- במשמעות אין תבנית.

כל תבנית שנשים על אין תבנית, כל סוף שנשים על אינסוף, נקרא קליפה/תבנית/אמונה לא מבוררת, ששמה אותנו בהסתר, באשליה, בצמצום, בתודעת הנחשב הפאסיבית, באין בחירה. מקטינה ומגבילה אותנו, מרחיקה אותנו מהאמת של הנצחי שאנחנו. חוסמת את החיבור שלנו עם אור אינסוף.

 

תהליך ההתפתחות, הצמיחה, הוא תהליך בו אנו מפסיקים להזדהות עם התבניות.

קראו לזה לנקות, להסיר, שיעורים, להילחם בשדים שלך. תעזבו את הכל. התפקיד שלנו הוא סך הכל לזהות במקום להזדהות. לראות את התבנית ולזהות אותה כתבנית. להיות התודעה שצופה על המציאות, על המחשבות, הרגשות, הגוף, וזוכרת שהיא תודעה. 

תודעה סקרנית, משועשעת לפרקים, מודעת לעצמה.

תודעה אחדותית, שהיא אהבה.

תודעה עדינה, רכה, נוצתית.

תודעה אינסופית, עוצמתית, יכולת כל.

תודעה מתוקה וכנה. הרמונית ושקטה.

תודעה שאוהבת כל כך עד שהיא היתה עולה על גדותיה אם היו לה גדות. שמחה כל כך עד שהיא פשוט משוגעת על הפונקציה הזו של הצחוק שבאה עם הגוף הזה.

היא הדבר הכי רגוע שיכול להיות, פשוט כי אין שום דבר שמאיים עליה. 

היא אוהבת את הכל אבל דבר אחד יותר מהכל, וזה נתינה. 

 

נזכרים

בשלבי ההתפתחות הראשונים, אנחנו בהסתר כמעט מוחלט שלה. אולי לעתים זוכרים הבהוב קטן של הרגע ההוא בתאילנד כשראינו את הים והרגשנו שאנחנו נשפכים ממשהו שאין לו סוף.
אולי בויפאסנה ההיא שעשינו בגיל 20 הצלחנו לגעת במשהו שהרגיש גדול יותר מהחיים. אולי פעם כשהתאהבנו הרגשנו כזו אחדות עם הכל לשעה או שעתיים ואהבנו את העולם כולו. אבל בעצם זה כל כך חמקמק עד שזה נראה כמו אשליה.
אנחנו מרגישים שהקיום היומיומי שלנו הוא אפור, עם נגיעות קטנות של הנאה שמתפוגגת מהר ממה שקיווינו. אנחנו מרגישים את הכבדות, את הקושי, את התסכול, את הפחד, את הכעס, את המרמור, הרבה הרבה יותר חזק.

תודעה של שקט ואהבה זה לא משהו שאנחנו מזדהים איתו. אולי אלה המוארים, מתי המעט, אבל איך זה קשור אלי?

 

ולמרות זאת משהו בנו מדגדג ורוטט כשאנחנו שומעים את המילים האלה.

משהו מרגיש מוכר עד שבא לנו כמעט לבכות. מין געגוע, כמיהה שמציפה אותנו בעצב ובאבדן גדול מאוד.

תחושה שהיה לי את זה ואין עוד. תחזירו לי בבקשה את הדבר הזה שאין לי מילים בתוכי או תחושות בתוכי כדי להסביר איך אני מכירה אותו בכלל ומאיפה.

 

אנחנו מתחילים לחפש אותו בנרות. 

מדיטציות. ספרים. סדנאות. ריצות עד שהגוף עובר לאוטומט. יוגה. להתבודד בים. 

עוד קצת הבלחות אבל זה כמו לנסות להוציא קליפה של ביצה מתוך הקערה. סיכויים נמוכים מדי ותוצאה אקראית.

 

חכמי הקבלה קוראים לזה להכין את הכלים. 

אנחנו שואלים שאלות, והשאלה היא הכלי אליה יכולים להיכנס אורות ההבנה.

ופתאום יש הבנה עמוקה, בסיסית, שמכה אותנו בסנוורים.

זה בעצם אני.

זו אני.

אני התודעה, אני הצופה, אני השקט, אני האהבה. אני חלק מאור אינסוף.

לא הסטטוס, לא הגוף, לא המחשבות, לא הרגשות. לא הדעות ולא האמונות. ההיפך. הם פה בכדי שאני אבין את האור שאני. בשביל לתת לי קונטרה, רקע, הרמה להנחתה. אותם אני ממיינת או בוררת בדיוק כמו שבוררים קילו אורז לשתי ערימות- ערימה נקיה ולבנה של אורז, וערימה של אבנים קטנות, אולי תולעת וגרגרי אורז מקולקל. ובתכלס- ערימה של אהבה וערימה של כל מה שהוא לא אהבה. ערימה של מה שאלוקי ומה לא. ערימה של כל מה שהוא אחדות וערימה של כל מה שאיננו.

כמו שאנחנו אומרים לילד קטן: "מה, אתה יכול לנעול את הנעליים שלך לגמרי לבד??? אני לא מאמינה! לא יכול להיות!!" בכדי שיגחך, ירוץ להביא את הנעליים ויוציא מתוכו את העצמאות, הזריזות, העוצמה, היצירתיות שקיימות בתוכו. לא בשביל שיזדהה עם מה שאמרנו ויתחיל לבכות: "אוי, אני לא יכול! אני קטן ולא מסוגל". בדיוק היפך.

כך הגוף, הנפש, וה'מציאות הגשמית' עושים בשבילנו. 

מספרים לנו שאנחנו גוף כדי שניזכר שאנחנו נצחיים.

מקרינים לנו פחד כדי שניזכר בעצמה שאנחנו.

מפגישים אותנו עם כעס כדי שנבטא ארך אפיים.

מבטאים נפרדות כדי שנזהה וניזכר באחדות.

 

זה בא והולך והולך ובא.

אנחנו כאן גבוהים גבוהים ואז הילדים עושים תספורת לכלב. מרגישים אהבה ללא תנאי שנוכחת לכמה שעות עד שמגיע הפקק באיילון. מחשבות של אור ונתינה עד ש'הקבצן הזה שילך לעבוד אני לא אמור לממן אותו'. אנחנו מלאים באחדות עד ש'שמעתם שהוא בוגד בה כבר שנה' והאוזן כרויה והלב מאמין.

הבלחות, רגעים, חושך ואור, רצוא ושוב.

 

לעבודה

מבינים פתאום שזה כמו שאיפה לרוץ מרתון, צריך לעבוד בזה. להשקיע זמן ואנרגיה. זה לא שאני אקום בבוקר יום אחד וארוץ מרתון מזה שאני צופה בערוץ הספורט או עושה ג'וגינג רנדומלי. אני אשנה את התזונה, אני אקום כל יום בחמש, אני אעשה מתיחות, אקנה בגדי ריצה מיוחדים, ואמצא מאמן תותח שידריך אותי.
כך בעבודת תודעה. מתחילים לעבוד בזה. לחפש את זה. כל יום. כל היום. טריקים ותזכורות שונות ומשונות שיחזירו אותי להוויה, לאמת. תפילות והתכווננויות והגות ופתקים ותזכורות.
עבודה על המידות, להיות יותר בנתינה, יותר באחדות, לא לחשבן. יותר בענווה. למחוק מהפסקול המחשבתי שלי את מה שאחרים אמורים או צריכים לעשות ולהיות במה אני בוחר להיות.
כמה אני בוחרת להיות דומה לחלק אלוק ממעל שאני.

 

ופתאום יום אחד אתה רואה את עצמך מתעצבן אבל לא באמת. מסתכל על עצמך כאילו מהצד. צופה בסרט. ופתאום תוך כדי שאת רבה עם בן הזוג שלך את יודעת, את פשוט יודעת, שיוצאות לך מהפה אמירות שלא קשורות למציאות ולאמת. ויום אחד את אפילו מזהה את התנועה הרגשית הזאת, והיא פשוט לא הופכת למילים, פשוט נשארת בתור תנועה שאת צופה בה כרגע.

לאט לאט התודעה שאני הופכת להיות האמת. המציאות. יוצאת מהצללים ונוכחת בחלק יותר ויותר גדול מהיום יום שלנו. לאט לאט היוצרות מתהפכות, וההסתר הופך להיות יוצא הדופן. התבניות הופכות להיות המיעוט. השקט נוכח רוב הזמן, אפילו כשבחוץ יש אזעקה, שריפה, כאב, מגיפה, פירוד.

הכל הוא אור אינסוף ואתה יודע את זה כשאתה מקבל חיסון- או לא, כשבחירות, כשבחירות בפעם החמישית, כשכואב לך הראש.

כולנו אחד, ואתה יודע את זה כשחמותך עושה פרצוף על הדג שהכנת וכשהקבלן מבריז לך. בגמר התיקון, אליו כולם יגיעו, ההוויה הזו נעשית קבועה ונצחית ובלתי משתנה. 

אסיים בחלום שחלמתי אתמול בלילה.
אני במעלית קטנה וצפופה. בחלום אני יודעת שהמעלית תתחיל עכשיו לעשות קונצים ולעלות ולרדת בלי קשר לכפתור שלחצתי.
התודעה שאני אומרת לדמותי בחלום: זה הולך לקרות, הדבר הזה. אבל את יודעת שזה חלום. אל תזדהי.