תוויות- איך אנו מתייגים ילדים ומבוגרים

כמה ילדים מאובחנים היום כסובלים מהפרעות קשב וריכוז? מהיפראקטיביות? האם עצרנו לשאול איך יתכן שכל כך הרבה ילדים סובלים מבעיות אלה?

האם הם מאובחנים כך כיוון שהם לא מתאימים למסגרת, או שאולי אנחנו צריכים לבדוק אם המסגרת עצמה, מתאימה?  מי הם האנשים שהחליטו שילדים קטנים צריכים לשבת יפה על כסאות במשך שעות ארוכות, ימים שלמים, במשך שתים עשרה שנה? מי קבע שקשב של ילד אמור להיות כזה וכזה? על פי אילו קריטריונים? האם ילדים אמורים, בטבע שלהם, בתכנות שלהם, לשבת ולהקשיב כל כך הרבה זמן? לא נראה לי. נראה לי שילדים אמורים להתרוצץ בטבע, לשחק, לטפס על עצים, לתפוס צפרדעים ולשחות ולהשתולל. זוכרים? מה שאנחנו עשינו כשהיינו ילדים, כשהיה רק ערוץ אחד ומחשבים היו מדע בדיוני. וגם אנחנו, בתור ילדים עשינו זאת רק חלק מהזמן. כל יום הלכנו לבית הספר, שילבנו ידיים והקשבנו למורה, עמדנו בפינה וכתבנו מאה פעמים "אני לא אדבר יותר בשיעור".

ולשאלה קשה יותר: כמה ילדים, בני נוער ומבוגרים מתוייגים מדי יום בתגיות קשות, הרסניות, של מחלות נפשיות? תגיות שהקריטריונים להחלטה עליהן הם לחלוטין תלויי תרבות. לפני כמה שנים ישבנו כמה חברים, ואחד מהם החל לספר שהוא רואה הילות מאז שהיה צעיר. כולם הסתכלו עליו כאילו שהוא חייב בדחיפות טיפול תרופתי, ולא הפסיקו לדבר על איך שהוא יורד מהפסים. רק ההכרזה שלי שהלוואי שאני הייתי רואה הילות, ושהרבה אנשים יכולים לראות הילות השתיקה קצת את הקשקשת. אם הוא היה מדבר על זה עם חברי החוג להילינג או לפסיכותרפיה הוליסטית או פשוט עם אנשים שמחוברים לנושא, כולם היו מקשיבים בהתעניינות ואולי אפילו מקנאים בו. אני מפחדת לחשוב מה היה קורה אם הוא היה הולך עם זה לפסיכיאטר.