השפעה של נורמות חברתיות על אכילה

מזון לגברים- מזון לנשים?

הקדמה | מזון לגברים, (פחות) מזון לנשים | מודל היופי לאורך השנים ועד היום | השפעה של נורמות חברתיות במערב על אכילה | הפרעות אכילה, קריטריונים וגורמים חברתיים | בולימיה נרבוזה | כיצד נוכל למזער את השפעת הנורמות החברתיות על האכילה?

הקדמה

הנושא של השפעת נורמות חברתיות על אכילה הינו נושא מרתק מאחר וכמעט כולנו מושפעים מנורמות חברתיות, כפי שהיינו לפני מאות ואלפי שנים, לעיתים פחות ולעיתים יותר.
אם כי הנושא מתייחס לנשים, גברים וילדים, אין ספק שנשים מושפעות יותר מכולם מדפוסי ונורמות אכילה. מסיבה זו אתייחס על פי רוב, אם כי לא תמיד, לפן הנשי.  עד כמה שקשה לנו להודות בדבר, למרות שעשינו דרך ארוכה ומפותלת במאות השנים האחרונות, עדיין אנו קרבן לאופנות המשתנות, לנורמות החברתיות ולפרסומות בטלויזיה ועל שלטי חוצות. תמיד נחשב יותר נשי ועדין לאכול סלט חסה, ויותר סקסי וגברי להתנפל על סטייק מדמם. יש כמובן יוצאי דופן, אבל אפילו פמיניסטיות מוצהרות מוצאות את עצמן מחסירות מידע לגבי כמויות המזון שהן צורכות, בעיקר בשיחות עם גברים. נדמה כמעט כי מרחפת הרגשה קלה של אי נוחות, מבוכה 'לסיים מהצלחת', למרות שהגברים שיושבים לאותו שולחן אוכלים מנות כפולות ומכופלות של מזון ואחר כך עוברים למה שבנות זוגן השאירו. המאה העשרים ואחת בשיא תפארתה...
אני סבורה, כי כמעט כל נערה ואשה בעולם המערבי של היום סובלת מהפרעת אכילה בדרגה כזו או אחרת. הפרעת אכילה לדידי לא חייבת להתבטא בירידה במשקל או בהקאות והרעבה. הפרעת אכילה היא גם עינוי הנפש אחרי האכילה: חרטה ('לא הייתי צריכה לאכול את זה'), הלקאה עצמית וביקורת עצמית בלתי פוסקת. הפרעות בדימוי הגוף כיום הן מנת חלקה של כל אישה כמעט- תהיה רזה ומחוטבת ככל שתהיה. עוד לא נתקלתי באישה שאמרה- הגוף שלי מושלם, אני לא צריכה להוריד גרם, לא הייתי משנה בעצמי דבר, אני יפה כפי שאני. ואיך אפשר, כשעל כל צעד ושעל תמונות של נשים מושלמות – מושלמות לאחר שאופרו, סורקו והולבשו במשך שעות, ולאחר מכן לוטשו התמונות והוצרו ההיקפים?
  
למה עדיין פנינו מתכרכמות למראה דוגמנית אנורקטית, ולא מרחמים, אלא מקנאה? איך קרה שהנורמות האלה חדרו למוחותינו, למרות ההתנגדות השכלית שלנו לדבר?  ואיך, אם בכלל, ניתן לעצור את הדבר?
 

מזון לגברים, (פחות) מזון לנשים
המעמד החברתי השפיע ומשפיע על דפוסי אכילה, סוג המזון, כמותו ואיכותו. לפיכך מעמדן החברתי, הנחות בדרך כלל, של הנשים, השפיע רבות על מזונן. בראש ובראשונה בחברות רבות מקובלת עד היום הפרדת הנשים מהגברים בזמן האוכל. הנשים אכלו את מזונן בחדרים נפרדים,  ובמעמדות הנמוכים הגישו הנשים את המזון לגברים, אחר כך לילדים, ואכלו את השאריות, אם נותרו. במעמדות הגבוהים, בהם הנשים לא היו מופקדות על הכנת האוכל, אלא טבחים, פעמים רבות מיני המזונות שהוגשו לנשים היו שונים בתכלית מאלו של הגברים. הנשים קיבלו מזונות יוקרתיים פחות, מזינים פחות, פחות בשרים, וכמובן בכמויות קטנות יותר מאלה של הגברים. ביוון העתיקה למשל,  יין נחשב לגורם של הפלות אצל נשים. למעט מטעמים רפואיים, נאסרה שתיית יין על נשים, וחוק אף קבע מפורשות כי נשים ישתו רק מים.
 
מתיאורים לא כה עתיקים של המזון שהוגש בחדרי האוכל באוניברסיטאות היוקרתיות בארה"ב לפני כמאה שנה, אנו למדים כי חדרי האוכל הופרדו לגברים ונשים, ובחדר האוכל של הגברים הוגשו נתחי בקר משובחים, תפוחי אדמה וכדומה, ואילו בחדר האוכל של הנשים הוגש כרוב מבושל ועוד מיני מזון דלים ולא משביעים. באחד מתיאורים אלה תהתה ההיסטוריונית כיצד ניתן לצפות מנשים לחשוב היטב, לאהוב היטב ולחיות היטב, כאשר אינן אוכלות היטב. אין ספק, כי האוכל משפיע על מוחינו, רגשותינו ועל ההתנהלות שלנו.
 
בחברות המזרחיות, בעבר וכיום, נהוג שלאחר האוכל האשה מעבירה קטורת על יד גופה ומתחת לשמלתה בזמן שהגברים פורשים לחדר אחר לעישון ושתיה. הקטורת מפיגה את ריחות המזון, ומטהרת מבחינה אנרגטית. ניתן להסיק כי האכילה עבור אישה, נחשבה לעניין טמא שיש להיטהר ממנו. האכילה נחשבה גברית, פיסית, גסה, מעיקרה מושג לא נשי ולא עדין.
 
מודל היופי לאורך השנים ועד היום
המחוך הנשי, שנכנס לשימוש במאה השש עשרה באירופה, ובשלב מאוחר יותר היה לבוש חובה,  עיוות את מבנה השלד, מעך את האיברים הפנימיים והכביד לא רק על הנשימה והתנועה, אלא גם על האכילה. מהציור הבא ניתן לראות הלחץ על הקיבה והמעיים, ולהסיק כי ניתן לאכול בצורה כזו כמויות אוכל מזעריות.  
בשנים 1913-1915, עם התגברות התנועה הפמניסטית וההשתלבות הגוברת מאוד של נשים בשוק העבודה בעקבות פריצת מלחמת העולם הראשונה יצאו המחוכים מן האופנה כליל, אולם ניתן לטעון שמצבינו לא השתפר, כי אם החמיר. את המחוך החיצוני המעוות, החליף מחוך פנימי, המצוי במוחותינו, מעוות את תפיסת הגוף שלנו ואוכף את הכיווץ באמצעות דיאטות והפרעות אכילה. כפי שכל אישה, כמעט, במאה השש עשרה באירופה לא ההינה להתמרד כנגד ציווי המחוכים, כך כמעט אין אישה שמתמרדת נגד מודל הרזון הנוכחי, ובאופן גלוי ומודע מסרבת להשתתף במרוץ להשרת הקילוגרמים.  ניתן לומר כי למרות הדיכוי הנשי והמחוכים, אידיאל היופי הנשי היה דשן יותר ומלא יותר בעבר, לעומת עשרות השנים האחרונות. ניתן להוכיח זאת מהתבוננות של האמנים הגדולים ממאות עברו, שציירו ופיסלו נשים בריאות, עגלגלות ומלאות, במושגים של היום אפילו שמנות. גם מבנה הגוף של כל תרבות משפיע על אידיאל היופי והנורמות החברתיות. כך בעולם הערבי, שבו לרוב הנשים מבנה של אגן ירכיים רחב וירכיים מלאות, נשים מלאות הן יפות ונשיות יותר, רקדניות הבטן הן עבות בשר ובעלות שומנים משתפכים. במזרח הרחוק בכלל וביפן בפרט, שם לאנשים מבנה גוף קטן ורזה, נשים מלאות לא היו מעולם מושכות, וכיום אחוזי השמנת היתר שם הם בין הנמוכים מבין המדינות המפותחות. אידיאל הרזון כה משמעותי שם, שאישה יפנית עולה בממוצע 7 ק"ג במהלך ההיריון, ועליה גבוהה יותר תגרום לנזיפה מהרופא. ישנן נשים יפניות שלא אוכלות לפני השקילה השגרתית אצל האחות, מחשש זה. מיותר לציין כי לא זו הגישה בארה"ב ובישראל, כאן עליה של 7 ק"ג במהלך ההיריון נחשבת נמוכה מהרצוי.
 

ניתן להאשים גורמים רבים במודל הרזון הנוכחי במערב. למשל, את 'ברבי'. בשנת 1959 החל שיווקה של בובת ברבי, שהיא למעשה אישה גבוהה ואנורקטית בעלת שדיים גדולים, רגליים ארוכות ורזות, ומותן צרה ומחוטבת. אם נגדיל את הבובה למימדי בן אנוש, נראה כי המודל אינו אפשרי מבחינה פיסית, לא משנה כמה ניתוחים פלסטיים תעשה או כמה רזה תהיה האישה, זה פשוט מודל שאינו עולה בקנה אחד עם הגוף האנושי. הבובה, איתה שיחקה כמעט כל ילדה בעולם המערבי (והערבי- שם שווקה הבובה משנת 2003), גרמה לשאיפה למודל יופי בלתי אפשרי (לא אפרט כאן על ההשלכות הנוספות, שנגרמו מפניה הבובתיות והמושלמות או משיערה הבלונדיני הגולש, או על תופעת ניתוחי השתלת הסיליקון, למרות חשיבותם).
גם תעשיית הסרטים, ואפילו אלה המצויירים מסייעת לתפיסת גוף מעוותת. מי שצופה בעיניים בוגרות בסרטים המצוירים עומד לעיתים נדהם מהדמויות הנשיות. לא אחת ניתן להבחין בדמות נשית מצוירת בעלת מותן בלתי נראית כמעט, רגליים ארוכות ארוכות ורזות, וחזה שופע ובולט. המודלים האלה נחרתים במוחות הרכים של הילדים הצופים, ומלווים אותם שנים ארוכות, כמובן כאשר הם זוכים לחיזוקים ואישושים במשך הזמן, ממקורות נוספים ורבים. 
אם לפני חמישים- שישים שנה מודל היופי היה מרלין מונרו, שהיום היתה מדגמנת למידות גדולות, בשנים האחרונות המודל הוא דוגמניות כמו קיית מוס – מי שטבעה את המושג 'הירואין שיק'- המייצג דוגמניות שדופות ואנורקטיות, שנראות כמכורות להרואין. הפרסומת המפורסמת שלה גרמה לגל גדול של הידרדרות להפרעות אכילה, של נערות ונשים שרצו להיראות כמו קיית מוס וחברותיה למקצוע.
 
השפעה של נורמות חברתיות במערב על אכילה
מחקרים שסקרו את דימוי הגוף של נשים מראים תמונה עגומה. במחקר של  משנת Marlene Boskind-White) 1985) 33,000 נשים נשאלו בנוגע לתפישת הגוף שלהן. רק 25% היו כבדות לפי סטנדרטים אובייקטיביים, 30% היו מתחת לנורמה יחסית לגובהן. קרוב ל-75% מהנשאלות חשבו שהן שמנות .רוב הנשים גם אמרו שהן "לא מרוצות" או "מתביישות" בבטן שלהן, במותניים, בירכיים ובישבן.
 
במחקר משנת 2004 ((Hawkins et al רואים את ההשפעה של פרסומות ודוגמניות על דימוי הגוף הנשי. במחקר, בו השתתפו 145 סטודנטיות ,כל נבדקת התבוננה במשך 30 דקות ב-40 תמונות. קבוצה ראשונה נחשפה לפרסומות שבהן מופיעות דוגמניות. קבוצה שנייה לפרסומות שבהן לא מופיעות דוגמניות. חשיפה לתמונות ובהן דוגמניות גרמה לירידה בשביעות רצון מן הגוף. שביעות הרצון מן הגוף הייתה נמוכה יותר אצל נבדקות אשר אובחנו כסובלות מהפרעות אכילה. הירידה בשביעות הרצון מן הגוף לא הייתה גדולה יותר אצל נבדקות אשר אובחנו כסובלות מהפרעות אכילה.
 
תהיה זו תמימות לייחס את כל האשמה בצורה נקודתית לאדם או לחברה זו או אחרת. החברה כולה אשמה בשיתוף פעולה עם המודל האכזרי ועם השלכותיו. כולנו סופקים כפיים ומזדעזעים למראה אישה אנורקטית, ויחד עם זאת משתוקקים לרדת 'עוד כמה קילוגרמים'.
הטלויזיה, הקולנוע, הפרסומאים, תעשיית האופנה, המגזינים ושלטי החוצות אשמים כולם. המסר עבור הנשים אשר חשופות לאמצעי התקשורת הוא כי על מנת להצליח ולהיות מקובלת עליה להיות רזה ויפה."מנגנוני הכוח" אשר אחראים על העברת מסר הרזון מפושטים בכל מקום. המסר החברתי כפול ומבלבל- האישה המודרנית צריכה להצליח לפי המודל הגברי ולהתאים למודל הנשי.
 
קשה לספוג תמונות וסרטים של נשים מושלמות, מחוטבות ורזות, ועם זאת להישאר מאוזנים ואדישים. ההשוואה היא תכונה אנושית, ובעיקר נשית, שיכולה לגרום להרבה נשים להוריד את המזלג בחצי הדרך לפה, למראה פרסומת שמציגה גוף מחוטב וצר. בל נשכח, כי אנו חשופים למדיה מגיל אפס, ברוב המקרים. מצבן של הילדות כיום גרוע יותר משהיה לפני חמש עשרה או עשרים שנה, בתקופה בה היתה חשיפה מועטה מאוד לטלויזיה ולאופנה.
 
קשה לצפות בערוץ האופנה,  בלי להתחיל להשוות. להתקנא בגובהן של הדוגמניות, ברזון וברגליים הארוכות והמושלמות ובבטן החטובה.  'דוגמנית' היא המחמאה הגדולה ביותר שניתן לקבל. נשים, ובעיקר נערות שעורכות את ההשוואות הללו, נגררות להפרעות בדימוי הגוף ומשם קצרה הדרך להפרעות אכילה. גברים מושפעים אף הם מערוץ ומתעשיית האפנה, אולם בכיוון השני, המסייע לדיכוי הנשים. הם מתרגלים להשוות את הנשים שהם פוגשים במציאות לנשים המאופרות והמרוטשות בפוטושופ, ובכך מנציחים את אידיאל הרזון והשלמות. חשוב להבין גם את ההשפעות על הזוגיות והמשפחה בהקשר זה, אם כי לא זה המקום לפרט. ערוץ האופנה (כשליח של תעשיית האופנה), אם כן, מסתמן כאוייב נוסף של דימוי הגוף הנשי.
 
הפרעות אכילה, קריטריונים וגורמים חברתיים
המקרה המתועד הראשון של מוות מהפרעת אכילה הוא משנת 1888, של תלמידה בת 16 מבריסטול. מאז, נוספו אינסוף נערות, נשים ואף גברים לסטטיסטיקה העגומה.
תפוצת הפרעות האכילה עלתה עליה חדה בשנים האחרונות, יחד עם שינוי מודל היופי והפיכתו לרזה יותר.
 
אנורקסיה היא 'מחלה נשית'- 9 מכל 10 חולים הם נשים.
שיעור תפוצה- אנורקסיה: 1 מתוך 250 תפוצה נקודתית בגילאים 12-18. בולימיה: לפחות 15% תפוצה נקודתית בקרב נשים בגיל אוניברסיטה.
שיעור התמותה גבוה- 5%-10% בתלוי בחומרת המחלה.

קריטריונים אבחוניים לאנורקסיה

 

סירוב לשמור על משקל גוף מינימאלי נורמאלי, או מעל משקל זה, לגיל ולגובה. כלומר: יש באנורקסיה הפחתת משקל של לפחות 15% ממשקל הגוף הבריא, או שימור משקל גוף של פחות מ-85% מהמצופה. או לחילופין – קיים כישלון (או סירוב) להגיע לעלייה במשקל המצופה במשך תקופת הגדילה, כישלון המביא למשקל גוף של פחות מ-85% מהמצופה לגיל ולגובה בתקופה זו או לאחריה.
פחד עצום, שאפשר אף לקרוא לו פוביית משקל, מעלייה במשקל, מהשמנה או משומן, למרות ההמצאות במצב של תת משקל.
הפרעה- עיוות בתפישת הגוף או בהתייחסות למשקל הגוף, כלומר, תפישה מעוותת ומסולפת של הגוף כשמן למרות הרזון בולט, כמו כן השפעה מופרזת של משקל או צורת הגוף על הדימוי העצמי, או הכחשת החומרה של משקל הגוף הנמוך.
בנשים או נערות בגיל הווסת: אל-ווסת כלומר, היעדר של לפחות שלושה מחזורי ווסת.
 
מאפיינים עיקריים
פחד לעלות במשקל אשר גורר דיאטה חמורה מנוגדת לתזונה בריאה.
חשיבה מעוותת שמתבטאת באמונה שהחולה שמנה.
איבוד משקל גוף קיצוני.
עיוות של דימוי הגוף וחשיבות גדולה לדימוי גוף על ההערכה העצמית.
היעדר מחזור חודשי לפחות שלוש פעמים ברציפות.
פעילות יתר ניכרת- עיסוק אינטנסיבי בספורט במטרה להוריד משקל.
הגבלות חמורות על האכילה, לעיתים עם הקאות רצוניות. הימנעות ממזון אך מחשבה אובססיבית על מזון- כמה ומה אכלה מחד וכמה הורידה מנגד, כמה ספורט עשתה וצריכה עוד לעשות וכד'.
הכחשה- דחייה מוחלטת של המחשבה שמשהו אינו כשורה.
הזווית החברתית משפיעה רבות על החולות והחולים במחלה. אידיאל היופי- רזון, נעורים ואנדרוגיניות, גורם ללחץ חברתי להיות רזה. נשים מותנות לעשות השוואות חברתיות, והדיאטה הפתולוגית היא למעשה הפנמה קיצונית של אידיאל היופי.
להלן ציטוטים של בנות החולות באנורקסיה ("אנה", על פי שם החיבה שלהן למחלה) מתוך בלוגים באינטרנט. הבלוגים האלה מסוכנים במיוחד מאחר והם מהווים רשת 'תמיכה' של החולות, תוך סיוע אחת לשנייה להתמיד באורח החיים הזה, ובמסגרת הזו הן מונעות 'נפילות' בדיאטה, וחולקות טיפים לשימור המחלה. לא קשה לשער את הנזק שנגרם לבנות מחשיפה לבלוגים הללו, ובעיקר את הנזק לבנות שעדיין לא חולות באנורקסיה, ולעיתים נשאבות לבלוגים הללו ולמחלה. חלק מהבלוגים נסגרים, אולם הרוב ממשיכים לפעול במחתרת (טעויות הכתיב במקור וההערות בסוגריים הן של המחברת).
 
"לפעמים הבטן כבר כואבת מקרקורים..אני כל כך רעבה.. עד שהבטן כבררכואבת.. אבל אני לא ישבר.. אני יחזיק מעמד..אני יעשה הכל בשביל להיותאנה..כל כך קרר לי..אולי הרעב טיפה גורם לי להרגיש טוב..אבל אני עדיין רואה תשומנים המגעילים האלהה..בעעשונאתת את עצמייי!" (שנאה עצמית, הרעבה עצמית, ניתוק מהגוף ומהתחושות הפיסיות, שינון מנטרות הרסניות על מנת לשמר את הרזון. ע.נ.ב).

 

"אנה זה לא מחלה. נראה כי אנשים ממש לא מבינים זאת משום מה. בתודעה החברתית התפיסה המקובלת היא שבנות האנה הן בנות שלא אוכלות כלל, הורגות עצמן בפעילות גופנית ושכל הדבר מסתכם בדיאטה. אנה זאת דרך חיים עם עקרונות מאוד ברורים למעשה ומטרות גם כן. אחד העיקרונות שמהווה גם את מטרת האנה הוא שליטה מלאה בחיים ובעצמיההתעלות על עצמי הינה עבודה קשה המתבצעת מדי יום ביומו והתזונה הינה רק אחת הדרכים לבצע זאת. ההתעלות מעל האינסטינקטים הבסיסיים היא ההופכת אותנו לבני האדם. וההצלחה נותנת סיפוק רב. החרטה על כל "חטא" עצומה גם כן, וזאת עוד סיבה טובה להשקיע ולהצליח במעשהזאת דרכינו לטוהר. והטוהר הזה הוא לא רק שלהגוף , אלא גם של הנפש." (מודל הטוהר והרוח, שליטה בגוף והתעלות מעל הפיסי והארצי. ע.נ.ב).
 
"אתמול אכלתי גג 250 קלוריות אבל שרפתי אותם בחדר כושר. היום אכלתי רק חצי פתית וחצי כוס נס קפה כי הייתי חייבת בשביל לקחת תכדור חובה ארוחת בוקר. אני מקווה ביחד נצליח...אני שמחה שיש לי קשר לרובכם במסנג'ר ובאייסי. אני חייבת להודות שאתן ממש עוזרות לי... ותודה על התמיכה והעידוד:]]" (ישנו קשר של הלקאה- אם אחת הבנות אוכלת יותר מדי, היא תחוש בושה מהבנות האחרות, תתנצל, ואם היא מצליחה להרעיב את עצמה היא תזכה לעידוד וחיזוק.ע.נ.ב)

 

"לא רוצה אוכל! לא רוצה שומנים! לא רוצה טיפול! לא רוצה מחזור! רוצה להיות ילדה קטנה שוברוצה להיות שלד, רוצה עצמות, חולשה, סחרחורות, רעב....." (השנאה העצמית והשנאה הנשית זועקות. הישירות מדהימה. ע.נ.ב).

 
"אני לא מנסה להיות אנורקסית בכוח. זאת פשוט..דרך החיים שלי. כל הקטע שלהדיאטות התחיל אצלי עוד מילדות. גיל 12-11. ילדה תמימה, תקועה בבועה שהכלבסדר. שכולם אוהבים אותה.אטומה לסביבה, לעצמה. אטומה לגוף שלה. אטומהלמשקל העודף שלה. יום אחד הבועה שלה מתנפצתהיא מגלה את האמת המרה, הכואבתשהחיים שלה סובבים סביב המשקל, סביב האוכל.אתם לא יכולים לתאר לעצמכם כמהשהערות מהרחובמפי ילדים טפשים שרק התחילו את היסודי יכולות להכאיבלהרוס."   (הדגמה עגומה להשפעות ההרסניות של מודל היופי. ע.נ.ב) 

 

"אני מרגישה עם עצמי ממש מגעיל. אני גודלת מיום ליום ומתכערת מיום ליום. אני מרגישה שרוב הבעיות שלי נובעות מהשמנה שלי ואני שונאת את עצמי שאני לא עושה כלום בקשר לזה אני כל כך אוהבת לרקוד רק שאני לא יכולה לחלום לעשות כלום בעתיד עם הריקוד כי פילים לא רוקדים" (כואב ממש לחוש את השנאה העצמית ואת הניכור העצמי. הנערה מלקה את עצמה באכזריות שאין כמותה, במין עצב מהול בהשלמה ובהשפלה עצמית. ע.נ.ב).

 
"צילום:  צלמי את עצמך, את גופך. מצד אחד את יכולה להגעל או מצד שני את יכולה לאהוב את מה שאת רואה.
עצמות:  געי בהן, תמששי אותן והסתכלי בהן. תדעי שאם תבלסי עכשיו זה עלול להגמר בחוסר ראיה שלהן מכיוון שהבטן והחזה מתנפחים והעצמות נכנסות פנימה.
תנעלי את עצמך בחדר (אם דברים מנטאלים לא יעזרו כנראה שרק צער פיזי דרסטי יעזור
- תעשי בולמוס קרח (זה נחמד,זה קרויגרום לך רק להכנס למיטהוזה ממלא לתקופת זמן מסויימת, אה וזה גם שורף קלוריות." (אם לא חשבת על זה בעצמך, יש מי ש'תעזור' לך ע.נ.ב)

 

*מתוך בלוגים של פרו אנה בבלוגיה של תפוז ובישראבלוג.
 
בולימיה נרבוזה
היא הפרעת אכילה נוספת.
BULIMIAקריטריונים דיאגנוסטיים
1.       אפיזודות חוזרות ונשנות של בולמוסי אכילה. אפיזודה של בולמוס אכילה מאופיינת כאן על ידי שני האיפיונים הבאים.
o        אכילה, בתקופת זמן קצובה (כלומר במשך זמן של שעתיים) כמות של מזון שהינה בהחלט ובבירור גדולה מאשר מרבית האנשים יאכלו במשך זמן זהה ובנסיבות זהות.
o        תחושה של אובדן שליטה על האוכל במשך האפיזודה, כלומר תחושה שאין האוכל יכול להפסיק לאכול או לשלוט בכמה הוא אוכל או במה הוא אוכל.
2.       התנהגות פיצוי בלתי הולמת שבאה כדי למנוע עלייה במשקל. בהתנהגות פצוי בלתי הולמת הכוונה הקאה יזומה, שימוש לא נכון במשלשלים, בחוקן, או בתרופות אחרות, בצומות או בתרגילי התעמלות מוגזמים.
3.       הן הבולמוסים והן התנהגויות הפיצוי הבלתי הולמות מתרחשים בממוצע של לפחות פעמיים בשבוע במשך שלושה חודשים לפחות.
4.       הערכה עצמית המושפעת באופן לא פרופורציונלי על ידי צורת גוף ומשקל.
5.       ההפרעה אינה מתרחשת באופן אקסקלוסיבי במשך אפיזודות של אנורקסיה נרבוזה.
 
הנשים הבולימיות הן לרוב נשים מוכשרות מאוד ומצליחות מאוד, מקרינות תדמית של שליטה עצמית והצלחה הן ממלאות את תפקידיהן בבית ובעבודה בהצלחה יתרה,  נעימות מאוד ומגלות עניין ואמפתיה לזולת. המחלה נשמרת בסודיות - עד תחילת שנות השמונים היא לא הוכרה כמחלה נפרדת, על אף תפוצתה העצומה.
הדימוי עצמי של נשים הסובלות מבולימיה הוא קשה ואכזרי. הן חשות ריקנות, שנאה עצמית, חשות בלתי ראויות, רעות, חסרות ערך, מלוכלכות ולא נמקובלות.
 
לעיתים אפיזודת ההקאות בבולימיה (למרות כי יש בולימיות שאינן מקיאות) 'משרתות' נערות ונשים רבות במסגרת דיאטות, או בחיי היום יום. כשהייתי בת 15, אספה אחת הנערות מהכיתה כמה חברות, לקחה אותנו לשירותים בהפסקה וסיפרה לנו על שיטת דיאטה חדשה. היא פשוט הסבירה לבנות איך להקיא, ממש פירוט פלסטי של אופן הביצוע. חלק מהבנות,  למעשה רובן, השתמשו בשיטה לאחר מכן, מי יותר ומי פחות. זה לא נראה אז כהפרעת אכילה, אלא כשיטה 'לגיטימית' לשליטה על כמות האוכל הנצרכת, בדיעבד. נשים רבות משתמשות בשיטה זו, ורואות בה טבעית ונכונה כביכול, כאשר אכלו יותר מדי, מהר מדי או מזון 'משמין' מדי, אם בתכנון מוקדם (אוכל 'הרבה'- ואז אקיא) ואם מתחושת אשמה אחרי האוכל. נתקלתי גם במקרה בו אם לימדה את בתה איך להקיא. אני מדברת על נשים משכילות, אינטיליגנטיות, שהשאיפה לרזון כנראה העבירה אותן על דעתן.
 
נזקי הבולימיה
 
 
 
כיצד נוכל למזער את השפעת הנורמות החברתיות על האכילה?
לאחרונה אנו שומעים על תמורה קטנה שמי יתן ותהיה משמעותית בעולם האופנה- חברות אופנה ספרדיות מסרבות להעסיק דוגמניות אנורקטיות, כמה מאושיות עולם האופנה בארץ מתחילים לבקר את הרזון הקיצוני. עלינו לתמוך בכל מי שעושה את הצעד, ולו הקטן ביותר בדרך המבורכת הזו, בתקווה לשינויים גדולים ןמשמעותיים.
 
אני סבורה כי הפתרון החיצוני, של 'שינוי העולם' הוא אמנם חשוב, אך איננו מיידי וגם לא משתקף עם הראיה שלי. לטעמי הפיתרון צריך להיות פנימי, חיזוק הנפש והרוח שלנו במקום מלחמה בעולם החיצוני.
הדבר יקל עלינו יותר אם נחנך לאהבה עצמית וניתוק ממודלים חברתיים בגילאים צעירים מאוד מאשר שנעשה זאת בגילאי העשרה, או בגיל מבוגר יותר, שם יקשה עלינו להתמודד עם דפוסי חשיבה ורוח מקובעים יותר.  
 
בראש ובראשונה, עלינו להמעיט ולצמצם את החשיפה למדיה, כבר מגיל צעיר. כאשר כבר חושפים ילדים לטלוויזיה, יש לאפשר צפייה רק בתוכניות וסרטים שנבדקו קודם לכן על ידי ההורים. התהליך הזה קשה, סיזיפי ודורש זמן וסבלנות, אולם לדעתי התועלת מובטחת ומיידית (מסיבות רבות, כמובן, שלא קשורות רק לאכילה ולמודל רזון, אלא גם לאלימות, מסרים שליליים וכו'). הפרסומות הן אחת מאבני הנגף הבעייתיות ביותר, ויש לחנך את הילדים להעביר ערוץ כאשר יש פרסומות, ואולי אף את המבוגרים!! (פעמים רבות במהלך תוכניות 'תמימות' משודרות פרסומות המשדרות דימויים גופניים לא רצויים, סקס ואלימות). הפחתה ברכישת עיתונים ומגזינים פופולריים הינה מבורכת, ותפחית את החשיפה למודל הגוף האופנתי, כמו גם תסייע למניעת החדרת תכנים לא רצויים הביתה. כבונוס, יתפנה זמן איכות משפחתי.
 
לאחר שניסינו לסלק את המוקשים החיצוניים, עלינו לעבוד קשה יותר על המוקשים הפנימיים. חינוך ילדים לאהבה עצמית, של הנפש והגוף, נתינת מקום לפגמים פיסיים וחיצוניים הן של הילד והן של הסביבה היא הכרחית. דוגמה עצמית, כמו תמיד בחינוך, היא החשובה ביותר. אם תאמר לילדיה מבוקר עד ערב כמה הם יפים כפי שהם ומושלמים עם השונות, אך גם תסנן בתיעוב עצמי שהיא נורא שמנה ושהבטן שלה רופסת, הילדים יקלטו את המסר השלילי, ולא את החיובי.
ילדים צריכים לצפות בהוריהם אוהבים את השונה והזר, וכאן אספר על דוגמה אישית נדירה ויפה, שזכיתי לצפות בה לאחרונה. אם ובתה ערכו קניות בחנות צעצועים, והילדה בחרה דובי. כאשר הגיעה לקופה הן הבחינו שהעין של הדובי נפלה. כל אחד אחר היה מחליף את הדובי, וכך רצתה לעשות הילדה. האם נתנה לילדה את זכות הבחירה, אבל אמרה כי הדובי עדיין חמוד ויפה, גם עם עין אחת, ואם לא תיקח אותו הילדה ותאהב אותו, אף אחד אחר לא יעשה כך והוא יישאר לבד. הילדה החליטה לקחת את הדובי, וחיבקה אותו אפילו עוד יותר חזק..
 
אם הילד ילמד לקבל את האחר ואת השונה, את היפה והפחות יפה, הוא יגדל להיות אדם שאוהב את השמן עם הרזה, האדם שמקבל כל אחד כפי שהוא, ורק משם יגיע לאהבה וקבלה עצמית ללא תנאי. מאחר והאדם הזר הוא למעשה השתקפות של העצמי, וחלק ממנו, איך נוכל לאהוב את עצמנו בשונאנו את האחר?
 
תגיות ראשיות: 

הוסף תגובה חדשה